<h1>השלמה — ברכות</h1>
<h2>דף כט.</h2>
[ברכות י"ט ע"ב] תניא קברו את המת וחזרו ולפניהם שני דרכים אחת טהורה ואחת טמאה באים בטהורה בא עמהם בטהורה, באין בטמאה בא עמהן בטמאה, משום כבודו. פירוש, ואע"פ שהוא כהן. ואוקימנא בבית הפרס דרבנן, דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בבית הפרס והולך, רב יהודה משום ר' יהודה בר' אמי אמר בית הפרס שנדש טהור. אלמא דרבנן [הוא], אבל בטומאה דאורייתא לא שרינן ליה. תניא אמר ר' אלעזר בר' צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת פני מלכים, ואוקימנא כדרבא דאמר רבא דבר תורה כל שיש [בו] חלל טפח חוצץ בפני הטומאה שאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, ומיעוט אין בהם חלל טפח, וגזרו על שיש בהן חלל טפח משום דאין בהן חלל טפח, והכא משום כבוד מלכות לא גזרו רבנן.
ואנו רגילין להקשות תיפוק לי' משום ארון גופיה, [דהא] קיימא לן גולל ודופק מטמא באהל מן התורה, כדאיתא בפרק העור והרוטב ובפרק בהמה המקשה. ואנו רגילים לומר בפירוק קושיא זו, אע"פ שגולל ודופק מטמא באהל אין כהן מוזהר עליו, דתניא בתוספתא דמכות זה הכלל [כל] טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהנים לוקין עליו את הארבעים, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו כהנים אין לוקין עליו. ותנן במסכת נזיר פרק כהן גדול על אלו טמאות אין הנזיר מגלח [עליו] הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק וכלים הנוגעים במת. הא למדת שאין הנזיר מגלח עליו, וכיון שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו. ואע"פ שכהן מוזהר מן התורה שלא ליכנס בבית הקברות, מדאקשינן בפרק אלו מציאות גבי היה כהן והיא בבית הקברות, פשיטא מי אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. שאני בית הקברות דכיון שהמת נקבר שם הוה ליה טומאה רצוצה ובוקעת ועולה, והוה ליה טומאת מת עצמו. אבל גולל ודופק וכלים הנוגעים במת, והוא הדין לחרב אע"פ שהוא כחלל ומטמא באהל לדברי רבינו יעקב ז"ל, אפילו הכי אין כהן מוזהר עליו, דהוה ליה כלים הנוגעים במת. רק הרב ר' יצחק בר' אשר בעל התוספות כתב בפרק קמא דשבת, דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא לענין מגע, אבל אינו מטמא באהל. וקשיא ליה הא דתניא במסכת נזיר פרק כהן גדול וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהל על פני המת, בחלל אבר הנחלל מן המת ויש בו להעלות ארוכה, חרב הרי הוא כחלל. ותניא גבי נגיעה וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה, או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה. אלמא מדכתביה רחמנא גבי מאהילים ולא כתביה גבי מגע ומשא, אלמא באהל נמי מטמא. ומיהו אין כהן מוזהר עליו, דהוה ליה כלים הנוגעים במת.
אחר כך מצאתי לרב הראב"ד ז"ל שכתב כדברי הרב בעל התוספות, שאין חרב מטמא באהל. ועל הראיה שכתבתי כתב בזה הלשון: ואני אומר אינה ראיה. שלא היה לו לכתבו במקרא הזה, לפי שהוא מדבר כאן בהזאה, והזה על האהל ועל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם ועל הנוגע בעצם, ואי כתב רחמנא הכא חלל חרב הוה אמינא מה חלל אין לו טהרה במקוה אף חרב [אין לו טהרה במקוה], ולאפוקי מידי טהרה אקשיה רחמנא לחלל, משום הכי כתביה רחמנא גבי מיטמאין והדר כתביה גבי טהרה שהוא ככל הכלים לקבל הזאה. מכל מקום בין לדברי בין לדבריהם כהן אינו מוזהר עליו לא במגעו ולא במשאו ולא באהלו, דהיינו כלים הנוגעים במת שאין הנזיר מגלח עליהם ואין כהן מוזהר עליהם. כל זה כתב הראב"ד ז"ל. וכתב הרב דודי ר' אשר ז"ל בפרק קמא דשבת דחרב מטמא באהל כחלל, אבל לעולם אימא לך דהיכא דנטמא חרב משום אהל, לא אמרינן חרב הרי הוא כחלל.
<h2>דף נד.</h2>
[ברכות כ"ב ע"א] כר' יאשיה בכלאים, דתניא ר' יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פירוש וחייב שתים, אחת משום כלאי זרעים ואחת משום כלאי הכרם. ואם אין שלשתן במפולת יד, אם זרע חטה ושעורה חייב משום כלאי זרעים, ואם חטה וחרצן פטור מכלום. והראב"ד ז"ל כתב דבחטה וחרצן נמי או בשעורה וחרצן איכא משום כלאי זרעים. ובזה לא ירדתי לסוף דעתו, וכן כתב הרב ר' משה ז"ל דאם זרע זרעים וזרע (אילן) [אותן] יחד אין בו משום כלאי זרעים. ולמאי דכתב הראב"ד ז"ל, קשיא לי הא דגרסינן במסכת בכורות בפרק מעשר בהמה, מניין שאין תורמין ממין על שאינו מינו, אמר ריש לקיש כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, אמרה תורה תן חלב לזה ותן חלב לזה. אשכחן תירוש ויצהר, דגן ויצהר, תירוש ודגן, דגן ודגן מניין. קל וחומר מה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה אין מתעשרין מזה על זה, תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה, ולר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היכי מייתי לה. אלמא חטה וחרצן אינן כלאים אפילו דרך זריעה, דאם כן קל וחומר איתיה. ומהכא משמע נמי לכאורה דחטה וחרצן או שעורה וחרצן אינן אסורין בהנאה, דאם כן קל וחומר איתיה. ופירוש דגן ודגן, חטים ושעורים, שהכל נקרא דגן. ואם אינן שלשתן במפולת יד אינו חייב משום כלאי הכרם. מיהו אם זרע שני מינין בכרם הנטוע כבר אסור בהנאה, שהרי אמרו המעביר עציץ נקוב בכרם הרי זה קדש מדכתיב המלאה וכתיב הזרע, וכדאיתא בפרק כל שעה זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא. ואם זרע מין אחד בכרם, כיון דנהוג עלמא כר' יאשיה מחזי שמותר באכילה ובהנאה, דלא אמר רחמנא פן תקדש אלא בשלשה מינין שיש כרמך וכלאים, אבל במין אחד וחרצן כשם שמותר לזרוע כר' יאשיה כך מותר באכילה ובהנאה. ואיכא מאן דאמר דכי נהוג כר' יאשיה הני מילי לענין זריעה שמותר לזרוע מין אחד בכרם, ומיהו אם זרעו אסור בהנאה. ונראה כי הרב ר' משה ז"ל הכי סבירא ליה. ולא מחוור, דאם כן אמאי נהוג כר' יאשיה אם אסור בהנאה הזרע והכרם. ובמסכת קדושין בפרק ראשון אמרינן, רב נחמן ורב ענן הוו אזלי באורחא חזו לההוא גברא דקא זרע ביני גופני, אמ' ליה ליתי מר ונשמתיה, אמר ליה לא צהריתו לא קיימא לן כר' יאשיה. ואם היה אסור בהנאה למה היה זורע ביני גופני. וכלאי הכרם אסורים בארץ מן התורה ובחוצה לארץ מדרבנן. הילכך ספקן מותר, וכדתנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ ישראל אסור וכו' ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד. ובארץ ישראל נמי שהן אסורין מן התורה, דוקא קנבוס ולוף, [אבל] שאר זרעים דרבנן הוא. ורבו הפירושים בזה כמו שכתוב בספר הישר. וטעם קנבוס ולוף מצאתי מוגה בספר אבא מרי ז"ל בפרק הקומץ, כדתנן היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף לא יביא זרע לשם מפני שעושות לשלש שנים. והא דאמרינן התם שאר זרעים דרבנן, פירוש שאר זרעים שאינן מחמשת המינין. אבל חמשת המינין דאורייתא נינהו, מדקאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן. והראב"ד ז"ל פירש, דהא דאמרינן קנבוס ולוף אסרה תורה דוקא למסרינהו בהנאה, אבל בזריעה שאר זרעים נמי אסורים מן התורה. והוי יודע דבכלאי זרעים לא בעינן במפולת יד, דתנן בפרק שני דכלאים, היתה שדהו זרוע חטים, ונמלך לזרעה שעורים, ימתין לה עד שתתליע וכו'. ובפרק כל שעה נמי אמרינן, קלח של כרוב שהוקשה נותנין לה בית רובע. ומסתברא דאפילו לר' יאשיה, משום דכתיב שדך, אבל כרמך הוא חרצן. וכלאי זרעים בחוצה לארץ מותר לזרען. ואף בארץ שהן אסורין מן התורה, אם זרען מותרין באכילה, והכי איתא בפרק קמא דקדושין ובפרק כל הבשר נמי אמרינן כלאי זרעים ליתסרן דהא תיעבתי לך הוא. ועוד שנינו במסכת כלאים כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין באכילה.
